אנחנו עומדים דקה דומיה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ואנחנו עומדים דקה דומיה לזכר ניצולי השואה. אנחנו עומדים דקה דומיה כי אנחנו מבקשים לזכור ולתת כבוד. אנחנו עומדים דקה שלמה ולפעמים שתיים, מדוממים את החיים סביב, עוצרים הכל ומתמקדים בזכרון של אירוע אחד, אדם בודד, שישה מיליון – פיסה מן העבר שמאפשרת לנו את העתיד. אנחנו עומדים דקה דומיה וזה המעט שאנחנו עושים אולי פעם או פעמיים בשנה ומיד אחרי כן חוזרים לשגרת חיינו העמוסה, כאילו בעצם הדקה שעצרנו כנגד דקות אינספור שיבואו אחר כך, אנחנו מאזנים את מצפוננו, את המוסר, מיישרים קו עם הערכים עליהם גדלנו ומזכירים לכולם שגם אנחנו – זוכרים.

דקה דומיה יכולה להיות והיא בעצם כח פנימי נסתר שיש בידנו בכל עת שרק נבחר, וכל שהיא מבקשת זה רק שנגיע אליה מכווני מטרה אחת

כן. דקה דומיה נועדה לעורר בנו את הזכרון ולחדד עבורנו שההווה בו אנו חיים היום, קיים בזכות אותם אלה שלהם אנו חולקים כבוד – בדקה אחת שבה אנו דוממים לחלוטין. מדהים לחשוב כמה חשיבות יש באותה דקה אחת, וכמה כח יש בה לקרקע אותנו ביחס למקום, המעמד וההווה בו אנו חיים. אלמלא אותה דקת דומיה, אני בספק כמה מאתנו היו זוכרים, ואם כן, כיצד זכרון זה היה משפיע עלינו, וכמה עמוק הוא היה מחלחל לחיינו ומאפשר לנו להיות אנשים טובים יותר, בזכות אותו כבוד והערכה שאנו רוחשים לאנשים שקיפחו את חייהם בכדי שלנו יהיו בטחון ובית. חיים.

ולפעמים כל מה שצריך כנגד הרבה זה באמת מעט.

בשנה יש 525,000 דקות, מתוכן נהוג לעמוד ארבע דקות דומיה (פעמיים ביום הזכרון, שאחת מהן יש בה שתי דקות + פעם נוספת ביום השואה), אותן ארבע דקות שבהן אנו עסוקים גם לפני כמו אחרי, מצליחות להזכיר לנו מבלי כל מאמץ, מאיפה באנו, לאן אנו שייכים, כמה אנו ברי מזל, וכי לא משנה כמה גרוע או רע אנו מרגישים כרגע – יש נורא יותר, ועצם הקיום שלנו כאן יחד הינו מלא משמעות כשלעצמו מבלי לבקש יותר.

ולפעמים כל מה שאנו צריכים זו רק דקה דומיה.

דקה דומיה, לזכור מה שכחנו
דקה דומיה, להתקרקע ולהחזיר את הבטחון ברגע בו אנו חיים כאן ועכשיו
דקה דומיה, להכיר בכאן ועכשיו
דקה דומיה, להרגיש משמעות
דקה דומיה, לאתחל את מה שנתקע
דקה דומיה, להבין לאן פנינו מועדות ואם בכלל לשם רצינו
דקה דומיה, להרגיש ברי מזל
כן. דקה דומיה אחת יכולה לחולל הרבה אם רק נאפשר לה. לא סתם היא נבחרה להיות הכח המאחד אותנו סביב מה שבמילה אחת ניתן לומר: ׳עבר׳, ואם בהרחבה: המקום ממנו כולנו מגיעים ובזכותו אנו כאן. קחו אותה ככלי ליום יום, נסו אותה כששכחתם איפה שמתם את המפתחות ומה רציתם לפני רגע לומר, אמצו אותה קרוב ללבכם כשמישהו מולכם במצוקה, או פשוט צריך שתתרכזו בו עכשיו. בדיוק כשם שדקה של דומיה יכולה להכיל בתוכה חיים שלמים מן העבר – היא יכולה להכיל את כל הסערה שלנו כאן, ואנו יכולים גם להעמיס עליה את כל החששות מפני העתיד הלא נודע. דקה דומיה יכולה להיות והיא בעצם, כח פנימי נסתר שיש בידנו בכל עת שרק נבחר וכל שהיא מבקשת זה רק שנגיע אליה מכווני מטרה אחת.

שלא כמו בהתבודדות או תרגול מדיטציה או מיינדפולנס, שם השאיפה היא פשוט לנקות, לפנות, להרגע ולהתמקד בעצמנו בגוף ובנפש. תרגול דקת דומיה הינו תרגול תכליתי שמבקש מאתנו להיות עניינים, ממוקדים ולא להרחיב יתר על המידה. מטרה אחת לה כדאי לתת שם, יעד או כל פרט מזהה או מדיד, ולהקדיש לכך את כל הדקה. בדיוק כמו שאנו יודעים לעשות ארבע פעמים אחרות בשנה.

דקה דומיה כמו תפילה, ריטואל שאותו אנו חייבים לעצמנו על מנת לא לשכוח מאיפה באנו, מה כוחנו, ולאן פנינו. אם תאמצו את תרגול הדקה כריטואל קבוע, ותקיימו אותו בהתניה של שעה קבועה, מקום קבוע ותנאים אחידים – הבטחון העצמי, ההחלטיות ושלוות הנפש שלכם ישתפרו פלאות. נסו לפחות שלושה חודשים רצופים, באופן קבוע אחת לשבוע, או אפילו אם אפשר, על בסיס יומי – ותיווכחו לבד.

זה מגיע בשלשות

זה מגיע בשלשות

אם הספרה אחת היא האבסולוטיות ומספר שתים תפקידה לעורר את ...

בשפתו של הבורא

בשפתו של הבורא

גשר צר

גשר צר

שיעור קצר על סימנים ואותות

שיעור קצר על סימנים ואותות