הצורך להיות בשליטה מתמדת היא הדבר הכי בלתי נשלט בחיינו. הצורך שלנו להאחז בכל דבר שיעניק לנו תחושה של חשיבות מסוימת, ערך, משמעות, חיים – הוא הדבר שאנו פועלים למענו מתוך שינה ובכל מצב. ולא משנה מה נאמר לעצמנו, אפילו את החסד היחיד להיות הורה, הבחירה של אדם להעניק חיים לאדם אחר ללא תמורה או ציפיה כלשהי מנגד, גם אל החסד הזה נראה שאנו מגיעים מלאי ציפיות גבוהות ומבלי להתכוון או לשים לב – הופכים את אותה הזדמנות נדירה לחסד להיות כמו ׳טובה׳ שמבקשת הכרה.
היכולת של אדם להכיר בערך שלו עצמו מבלי לקבל הכרה מהסביבה שלו ובטח מאלה שהעניק להם חיים, היא כמעט בלתי אפשרית ומהווה מקור לכאב לא קטן ולהיפך; גם אנו בתפקיד הילדים ניצבים מול ההורים שלנו בתחושה שאלה חייבים לנו, נדרשים להעניק לנו את ההכרה המתבקשת, לאהוב אותנו ללא תנאי, לקבל אותנו גם כשאנו מפשלים ובענק – ובשום אופן לא לנטוש אותנו לחיים עצמאים באופן מוחלט.
רק מי שמכיר בערך הרוחני בחייו ככח עליון ובכח החומר ככח תחתון יכול להבין מערכות יחסים, ליהנות מערך והכרה.
וגם, כולנו יודעים שיותר מכל דבר אחר, בית, מכונית, בגדים, תכשיטים, מעמד וכדו׳, הקושי הכי גדול שלנו הוא בלקיים מערכות יחסים, ולמעשה אנו במרדף אחרי כל מעמד וחומר בכדי לחזק את אותו קשר אנושי ואף תלות – שככל שנזכה ביותר אנשים סביבנו שתלויים במוצא פינו, במימון שלנו, בנוכחות שלנו להפוך את החיים שלהם לבעלי ערך, כך נרגיש בשליטה, חיים, חיונים ומשמעותיים לעצמנו.
וכל זה נכון כמובן, עד שאותה אנרגיה נחלשת, מתפיידת, נעלמת מחיינו מסיבה כזו או אחרת, ואנו פתאם מוצאים עצמנו לכאורה חסרי כל ובעיקר חסרי חשיבות וערך. בדיוק אז, אנו עדים לכל אותם אנשים ומערכות יחסים שמיד אורזים את עצמם ומחפשים פטרון אחר שהרי אנו כבר לא יכולים לעשות עבורם דבר.
וזו לכל הדיעות נקודת שבר לא פשוטה, שלצלוח אותה אנו חייבים את הכח לשחרר
ככל שנבין הרבה לפני נקודת השבר לשחרר את התפיסה השגויה שרק אם יש לנו ורק אם אנו יכולים לתת ממה שיש לנו אנו אוחזים איזשהו כח, משמעות, ערך כלפי אחרים – יהיה לנו טוב יותר בזמן הווה ובטח בזמן עתיד. ערכו של אדם מעולם לא נמדד בממון שהוא אוחז אלא בערך האמיתי שיש בו כאדם ואותו הוא שופע על אחרים.
חומר מטבעו הולך ובא, והמרדף להשיגו ועוד יותר מכך לשמר אותו – קשה ומביא לא מעט מתח לחיינו, איכות השגרה שלנו, מערכות היחסים ובכללם היכולת שלנו להבדיל בין שקר ואמת, טוב ורע, נכון ולא נכון. ככל שאנו עוטפים עצמנו בחומר ועסוקים במרדף אחרי מעמד בכדי לשאת חן או לזכות בהכרה, אנו עלולים למצוא את עצמנו משיגים את ההיפך מכך, ואף יותר מזה למצוא את עצמנו ברגעים הכי מורכבים – לבד.
רק אנשים שאינם תלויים בדבר יכולים לצפות לאהבה ללא תנאי. רק מי שמכיר בערך הרוחני בחייו ככח עליון ובכח החומר ככח תחתון – יכול להבין מערכות יחסים, ליהנות מערך והכרה. כבני אדם, אנו תלויים בין שני כוחות אלה כמו בין שמים וארץ, החומר השייך לעולם תחתון, עולם העשיה הינה אדמה לעמוד עליה ולא להיתלות בה. כהורים, ככל שנבין כי הילדים שלנו כמונו בדיוק חייבים לעמוד בזכות עצמם על מנת לצמוח בחייהם וכל תלות שלנו בהם או שלהם בנו עלולה רק לפגוע בהם ובנו – כך יהיה לנו קל יותר ונהיה מאושרים יותר.
אחדות אמיתית כפי שכתבתי לא פעם הינה הדדיות, ובשום אופן לא צריכה להיות מוגדרת כהישענות – ויחי ההבדל הגדול בינהם.
ככל שנהיה עסוקים בחיינו בחומר באופן לא מאוזן, כך נפספס הזדמנות אמיתית להיות שלווים בעיתות משבר וחסרי אמונה בעצמנו לצלוח אותו כך או כך. ככל שנשמור על איזון בריא ונדע שכולנו כאן נשמה עצמאית שהחומר נועד לשרת אותנו באותה מידה, ושאין לאף אחד זכות יתרה על אחר – כך נזכה ליותר הכרה, ערך בחיינו ובעיתות משבר לאהבה ללא תנאי והדדיות מוחלטת מצד כל מי שיהיה נוכח סביבנו.
חומר, כמו חפצים, הוא גם דעות קדומות, שהתגבשו בעקבות אנשים אחרים וארועים מסוימים, הוא גם סדר יום, נראות, מוניטין, ובאופן כללי כל מה שמשאיר אותנו צמודי קרקע. נאחזים באדמה וממאנים לצמוח ממנה (פחד, חרדה, כעס, עקשנות…) ככל שנבטח במימד הרוחני, נסכים להרים ראש, להסתכל מעלה, להרים ידיים באמונה שלמה שמישהו תמיד יתפוס אותנו ולעולם לא יתן לנו ליפול פשוט כי אנו ראויים לא פחות מאף אחד אחר – כך נזכה בכח לשחרר ולעבור הלאה לשלב הבא, מה שלא יהיה.
הכח לשחרר, הינו כח רוחני, הוא הכח שמעניק לנו שלווה פנימית והבנה בסיסית שאנו שווים בין שווים, וכל שבר או דרך שאנו עוברים היא פשוט חלק מהמסע שאנו נדרשים לו בכדי להבין זאת טוב יותר ולהפוך מורים עבור אחרים. כי אין עשיר כבעל ניסיון ואין טוב יותר ומשפיע יותר ממורה טוב לחיים.
