זו המילה שדורות שלמים פוחדים לומר בקול רם, זו מילה שמי שמרגיש שהיא מתקרבת אליו – עושה הכל להתרחק ממנה ולא לשמוע אותה, וזו מילה שמעידה יותר מהכל על סרט שאנחנו נכנסים אליו מבלי לדעת לבטח אם מדובר בקומדיה, דרמה או טרגדיה; ויותר מכך אם יהיה לו לסרט הזה סוף רע – או טוב כמו בסרטים ההוליוודיים שאנחנו כה רגילים לראות ושכאילו חתמנו איתם חוזה תמידי שתמיד יותירו בלבנו תקווה. לא בטוח שבסרט הזה, היה סוכן, מנהל או מפיק שדאג לתנאים האלה מראש ואנחנו, אם כשחקנים בו או כקהל, רועדים כעלה נידף לכל אורכו ומאפשרים לו לקחת את מלוא השליטה ולקבוע עבורנו את הסוף.
סרט. יותר נכון סרטן.
אז מה יש בו שכל כך מפחיד אותנו עד כדי שיתוק מוחלט? עד כדי שאפילו לקרוא בשמו בקול רם כמעט אסור… אני זוכרת שכשסבתא חנה חלתה – קראה לי יום אחד לחדר וביקשה ממני להניח עליה יד כדי שארגיש את מה שהיא יודעת ושחס וחלילה – אסור שאף אחד יאמר בקול רם; ״יש לי את ׳המחלה׳.. אני יודעת״ היא אמרה לי וסירבה בתוקף לקרוא ל׳מחלה׳ בשם, כאילו אם תעשה כן תעניק לה תוקף שממנו אין חזרה. דור אחד קדימה, כמה שנים טובות אחרי כן אפילו אמא שלי שחלתה גם היא, לא רצתה לשמוע או שנדבר על כך לידה. אני יודעת שהיא ידעה ואני יודעת שגם שהיא כמו סבתא לפניה, פחדה לומר בקול רם את המילה סרטן שמא מישהו ישמע ויבין שמכאן אין דרך חזרה.
סרטן, מחלה לא פשוטה ומפחידה לכל הדיעות. ועדיין אם לא ניגע בה ונרד לעומקה – כיצד נבין מה בנו מחולל אותה? מה באופיינו מזמין אותה לחיינו? ומה מאפשר לה לשהות שם בתחילה כאילו לא מאיימת – ועם הזמן לקחת על כל הוויתנו שליטה מלאה.
המילה ההיא…
סרטן. כמו שציינתי, כמי שחי בסרט ולא בהכרח כזה שהבין שהוא באמת רוצה בו – אך עדיין הזמין לעצמו כרטיסים והסכים למשמעות שתכפה עליו. במילה סרטן יש כמה מילים שכדאי לשים אליהם לב והן לא שם במקרה: רטן, סרט, סר, רסן, טס. בתרגום לאנגלית: CANCER, יש מילים מעניינות לא פחות: CAN – יכול וגם פחית, CARE – אכפתיות, טיפול, EAR – אוזן. רגע לפני שאחבר בין כל אלה, ואנסה איתכם לפענח את מחוללי המחלה מבחינה רוחנית ונפשית – אנקדוטה מעניינת שאולי רובנו לא מכירים היא שלמחלה סרטן קוראים בשמה מכיוון שהיפוקרטס, מי שידוע כאבי הרפואה המערבית, גילה את המחלה בשנת 400 לפנה״ס וקרא לה כך מכיוון שפגש בה לראשונה כתופעה שהיתה על עורם של חולים ושהזכירה לו בנראות את סרטן הים. מאז ועד היום, המילה סרטן בעצם מתארת מעל כ 200 סוגים שונים של סרטן שעם הזמן חלקם הופכים להיות בשליטת הרפואה המערבית וההיפך ממה שעדיין רובנו חושבים או מפחדים כל כך מפניו.
לפי הרמב״ם מוזיקה, צחוק, גישה חיובית ושהות בסביבת חברים טובים יכולים להרחיק ואף לרפא מחלות קשות ובינהם גם את הסרטן.
בחזרה, לכל מה שהמילה סרטן מכילה, אם בעברית או לועזית, ניתן להבין כי מדובר במחלה שמתחוללת כשאדם מרגיש שסר מדרכו, אינו מגשים את יעודו, או לכל הפחות חי חיים שאינם ׳מגיעים לו׳, על כן, הוא ישמע רוטן או נאנח לא מעט, מבקש לעצמו להיות במקום אחר כמו במציאות מקבילה, ואם אפשר לעלות על הטיסה הזו מיד… הוא מתקשה להקשיב לכל מה שאומרים לו כי לרוב זה נשמע באוזניו כביקורת ושיפוט לא הוגן, מתקשה להכיל את חייו כפי שהם, ובכל עת מרגיש שהוא עומד להתפוצץ ממש (כמו פחית שנוערה ומאיימת להשפריץ לכל עבר). הוא מרגיש שאינו יכול לשאת יותר את היחס שהוא מקבל , מרגיש שראוי ליותר, ואט אט עם הזמן הוא מבין שרק אם ישים עצמו ׳כוכב׳ בסרט ולא פחות משחקן ראשי בו, יתכן ויקבל את כל מה שהוא מבקש – וזה בגדול שאחרים פשוט יהיו מרוכזים בו כקהל שבוי באולם בו האורות כבויים, המתח עצום וכל העינים נשואות למסך בציפיה.
כן. זה נשמע כמעט נורא. עצוב לא פחות, עדיין – יש מכנה משותף מובהק שקשה להתעלם ממנו ויתכן שיש גם מה לעשות איתו.
אומרים כי זו מחלה שמתפשטת יותר ויותר, וכולנו יכולים להפגע ממנה היום או מחר, אין חסינות מפניה, בטח שלא חיסון ואין אחד שיכול להעיד שהוא לא חווה אותה מקרוב אם במישרין ואם בעקיפין. וכן ישנה משמעות נוספת לסוג הסרטן, מיקומו, עוצמתו והאדם שחלה בו, וזה בזכות אותו כח אנרגטי אדיר שאנו מביאים מעומק נפשנו לתוך הסרט הזה, ולא פחות מכך, להחלטה שלנו אם בכלל לצאת ממנו כשידנו על העליונה. עם הסרטן יש לי באופן אישי היכרות קרובה ואפילו קרובה מדי… אני יודעת שאין פה באמת נוסחה חד משמעית כיצד אפשר להמנע או להירפא ממנו. יחד עם זאת, יש כאן, סיכוי להבין גורם אחד מכמה, משמעותי ולא קטן, שיכול לסייע בעד אלה החווים את הסרטן ואלה שהוזמנו אליו כקהל ולא יודעים מה בדיוק מצופה מהם לעשות, ובעיקר כיצד ידעו שהם עושים הכי טוב.
באשר לחווים באופן ישיר, אם אתם אמיצים מספיק להגיע למלים שלי עד כאן – זה כבר מעיד שאתם מוכנים להתעמת את המציאות נכוחה ולקבל בקורת לא פשוטה. שימו לב למאפייני הליבה שציינתי ונסו לראות אם אתם מזהים אותם בכם, ולא בהכרח באופייכם כדרך קבע, אלה יכולים להיות שם פרק זמן מסוים עקב מציאות שנכפתה עליכם ואתם מתקשים להכיל אותה. אם כן, זה הזמן לפעול בכח נגדי ולאזן את הדברים כך:
#1 אם אתם חווים שאינכם נמצאים במסלול שיועד לכם, אינכם מרגישים במקום שנכון לכם ואינכם מרוצים מחייכם כפי שהם – עשו מעשה ושנו את הדברים מבלי לחשוב מה יגידו ומה יהיה מחר; שנו קריירה, צאו לעצמאות, אימרו בקול רם מה בא לכם וגם מה לא, הפסיקו לדאוג לכולם מסביב יותר מדי – לרוב ורובם יכולים להסתדר הרבה יותר טוב כשאנו דואגים להם פחות. צאו מהארון, הפסיקו לדפוק חשבון לסביבה, היגמלו ממשפטים כמו: ״אין לי…״, ״יהיה בסדר…״, ו ״אם רק הייתי…״ ובקיצור, התחילו לחיות כאילו אין באמת מחר – מי יודע אולי באמת אין.
#2 הפסיקו לרטון, כל מה שאתם רוטנים עליו – זו בעיה שלכם. פשוט בחרתם לגביו נקודת מבט של טרוניה… אתם יכולים לבחור גם בהומור, או בנקודת מבט קלילה או כמו שקוראים לה: ״בקטנה״. העיקר שתפסיקו לרטון ובטח שלהיאנח כמו זקנה. זה לא מחמיא לאף אחד.
#3 בא לכם לשנות מקום, סביבה, חברים, עבודה או כל מציאות בה אתם חיים כרגע – במקום לומר ״אין לי כסף, זמן או אפשרות עכשיו…״ – התחילו בקטנות: הירשמו לחוג מפתיע, נסו לנהוג וללכת בדרכים שלא הלכתם בהם אף פעם בעבר, שנו תספורת, נסו סגנון לבוש אחר ובכלל זמנו לעצמכם דברים חדשים ככל האפשר.
#4 לא בא לכם לשמוע ביקורת? אין בעיה. אז לפחות היו שלמים עם מי שאתם ומה שאתם עושים – קחו את החיים ואת הדברים שקורים בהם בקלילות, בינהם גם הערות עוקצניות ועשו זאת עם חיוך. מקסימום יאמרו שאתם מנותקים או סנובים. אבל, ויש כאן אבל חשוב, פעם בשבוע, סכמו לעצמכם על הדף עשרה דברים שאתם מרוצים מעצמכם שעשיתם או אמרתם באותו שבוע, ובמקביל עשרה דברים שאתם פחות מרוצים מהם. הרי אין באמת בנאדם מושלם, אז אם לאחרים אתם לא רוצים להקשיב, נסו לעשות זאת לבד וכך או כך תשתפרו להיות טובים יותר עבור עצמכם ועבור הסביבה.
#5 אחרון והכי חשוב – אל תתביישו לבקש עזרה, חיבוק, תמיכה, אהבה, תשומת לב, מגע. זו ממש לא בושה. רק עשו זאת בחן ואל תתרגשו אם תקבלו סירוב רגעי. הכי טוב ובטוח לוודא שפרגון, אהבה וחיבוק זורם לכיוונכם ללא הפסקה זה להתנדב, לאמץ כלב ובאופן כללי להיות הרבה סביב משפחה וחברים.
ורגע לפני שנסיים כאן, לגבי אלה מכם שמוצאים עצמם קהל בסרט הזה, דעו כי כל מה שבאמת מצופה מכם זה פשוט להיות נוכחים ולדאוג שהאולם לא יהיה ריק. אין צורך למחוא כפיים ואפילו לא לעשות דבר, פשוט להיות. בנוכחות שלכם יש כח ריפוי עצום וככל שתוכלו לממש אותה – כך תדעו שתרמתם את חלקכם יותר.
לבריאות.
