זוכרים את סיפור מגדל בבל? אותו סיפור מספר בראשית שמעיד על כך שבראשית ימי הבריאה היינו קהילה מאוחדת הדוברת שפה אחת, ללא חלוקה לעמים ותרבויות שונות?! אז למען אלה מכם שפחות זוכרים… סיפור שהיה כך היה וממש בקצרה: בשחר האנושות, התיישבו בני האדם בארץ שנער והקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה גבוה… כזה שרצה להגיע עד השמים, אלהים אשר לא ראה בעין יפה את בנית העיר והמגדל, בלבל את שפתם ובכך גרם להפצתם בכל רחבי תבל. מכורח המציאות כל אחת מאותן קבוצות מפוצלות נאלצה להתחיל ליצור מציאות משל עצמה, תרבות, ערכים, מנהגים ואפילו שפה. וכך נוצר מצב שבעצם אותם 1,000 איש לערך שישבו את כדור הארץ בראשית הבריאה יצרו את קבוצות השפות הראשונות, מתוכן אלו המשיכו להתפתח ככל שהקבוצה גדלה והתרחקה מהמקור. נכון להיום, ישנן כ 6,000 שפות מדוברות ועוד כ 100 שפות סימנים ולא פעם ניתן לזהות מילים שנשמעות דומה בשתיים או שלוש שפות שונות. עדיין על מנת לזהות את המקורות, הרבה יותר נכון לשים לב לסימנים בשפה שלא השתנו כלל וכלל ונשארו עבור דוברי כל השפות כולן – זהים באופן מוחלט.
כמו למשל, מספרים. בכל שפה מדוברת ולרבות הסימנים המספר 1 אומר אותו דבר ונכון גם למספרים 2, 3 וכן הלאה… וזה נכון גם לגבי צבעים, בכל שפה כחול יסמל רוגע, שלווה ושמים, הצבע האדום יסמל אהבה, אש וחום וכן הלאה לגבי תחושות המועברות בשפת גוף, אותן תחושות שהצליחו להפוך לשפה הכי מדוברת היום באמצעות האימוג׳ים איתם אנו מתקשרים היום יותר ממילים.
כלומר, אם ננסה רגע לחשוב על זה, ישנו קצה חוט לחזור לשפה אחת ולאחדות מסוימת דרך תקשורת חוצה תרבויות ולא רק ברשתות החברתיות, דרך אימוג׳ים למינהם, אלא הרבה מעבר לכך. שהרי מהי שפה? ״דרך תקשורת המבוססת על מערכת סמלים מורכבת בעלת חוקיות המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות רבות ומגוונות״ (ויקיפדיה) מענין נכון? אוקי, עכשיו אני רוצה להכיר לכם תופעה מרתקת בשם: סִינֶסְתֶזְיָה: ׳עירוב חושים׳. הראשון שעסק בתופעה באופן פומבי היה סיר פרנסיס גלטון (אחיינו של צ׳ארלס דרווין) כבר לפני יותר מ 100 שנה ומאז ועד היום פורסמו מעל 100 מחקרים בעניין אותה תופעה ולא מעט תיאוריות אודות הגורמים לה. מתוך המכנה המשותף של אותם פרסומים, ניתן להסיק כי מדובר בתופעה יחודית שמתרחשת במצב של קישריות מוגברת בין נירונים במח. מצב שאנו למעשה נולדים איתו ומתחיל להתנוון בגיל שלוש. כמו כן, התופעה מוכרת יותר בקרב אוטיסטים ובמקרים מסוימים בהם אנשים התנסו בסמי הזיה כגון LSD.
מה שבעצם קורה במצב כזה, הוא שאותם אנשים מצליחים למזג בין חושים שונים דרך התגובה שאובייקטים מסוימים מעוררים אצלם: לחפצים עבורם יש טעם, לצבעים יש צליל, לימים יש צבע וכו׳, אפילו בספר קהלת (י״א, ז׳) מוזכרת התופעה בפסוק: ״וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ״
כן, ללא ספק הדבר קיים ואם נתיחס למח שלנו כפי שמדענים טוענים לו: גמיש ובר יכולת לשפר ביצועים דרך אימון ממוקד , יתכן כי גם אנחנו על אף שזה נשמע יומרני ובלתי נתפס נוכל לטעום מילים, להקשיב לצבעים ולחוות את העולם כפי שמלכתחילה הוא יועד להיות: מלא משמעות, רב גוני, שופע וחוויתי ויותר מהכל נגיש לכולם.
נכון יהיה לציין בשלב זה שישנן לא מעט תיאוריות בגין התופעה כחוויה סובייקטיבית, עדיין מול אלה ישנן לא מעט תיאוריות שטוענות את מה שנראה לי רק הגיוני שככל שיהיו יותר שיכוונו לחווית הערבוב החושי, כך תגדל התופעה לחוויה גדולה יותר שזמינה לכל חפץ בה. ללא ספק רובנו כנראה לא נזכה לכך ובעיקר אני מעריכה מתוקף המציאות אליה אנו כפופים. עדיין, אם נרצה זו אופציה שבעיני זמינה לנו לפחות ברמה חובבנית. (מניסיון, זה עדיין שווה).
התופעה מרתקת, קסומה ויש בה לא מעט חכמה שמאפשרת לנו לזהות הרבה יותר ממשקים בין החי, הצומח והדומם שיכולים להיות עבורנו לא פחות מדלת קסמים לאחד מהסודות הטמונים בקסם הבריאה וכל זה תלוי רק בהסכמה שלנו לתרגל.
בהזדמנות זו, אני מצרפת לכם לינק להרצאה של דניאל טמאט, האיש בעל ׳סינדרום סוואנט׳ (אוטיסט גאון – איש הגשם), שכתב את הספר ״נולד ביום כחול״ שזכה להיות רב מכר ואפילו להכרה כפרוזה הטובה ביותר מאז המינגווי, אשמח שתכירו את דניאל ואולי גם הוא יעודד אתכם להיפתח לעולם דרך אותם חושים שעומדים לרשותכם ומחכים גם הם למימוש הפוטנציאל.
