אנחנו עוברים שנים לא קלות, שנים לא פשוטות, שנים מורכבות, ובתוך כל המורכבות הזו יש אותנו מנסים להרים ראש, מנסים לא לטבוע, רוצים רק רגע לצאת החוצה לקחת נשימה, להתאוורר קלות, לחלץ עצמות. אנחנו רוצים הביתה – אבל לא להיות יותר בין ארבע קירות. אנחנו מבקשים רגע – אבל לא כמו זה שהיה. אסון רודף אסון ואנחנו לא מבינים מה כבר עשינו ועד כמה באמת נוראים היינו שכל זה נופל עלינו כך פתאם כרעם בשגרת אינסטגרם צבעונית ומנותקת כל כך. מה יהיה עלינו עכשיו, לאן אנו הולכים מכאן. האם נשוב לדבר, להיות חברים, האם נוכל להרים שוב את הראש, ללכת גאים. איש לא באמת אוחז בתשובה, ועל כן כל מה שנשאר לנו זה פשוט לשוב הביתה ולברר אותה עם עצמנו עכשיו.

השיבה הביתה, כרעיון שאנו מיישמים בכל פעם שקר שם בחוץ – קשה במיוחד, מנוכר ומרגיש לא בטוח יותר. כשאנו מרגישים לבד, כשהאדמה רועדת ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר – לשם התארגנות מחדש והשבת הבטחון בעצמנו ובעולם, אנו שבים הביתה. ומהו אותו בית אם לא סט שלם של ערכים עליהם גדלנו, כללים, מדיניות, סיפור ממנו הכל התחיל, ובעיקר מזכיר לנו את השורשים שלנו – למה אנו באמת הכי מחוברים.

השיבה הביתה כ״נקודה שבלב״ אותו שלב אליו מגיע האדם כשהוא בוחר להתעלות מעל הרצון האגואיסטי שלו וחותר למען הרצון האלטרואיסטי – רצון הכלל.
אסון הקורונה ביקש מאיתנו להתכנס בביתנו, להתבודד עם עצמנו ולשים רסן על כל ביקורת או טרוניה שאולי חשבנו להשמיע – וכנראה השמענו יותר מדי. הקורונה ביקשה מאיתנו גם לא לגעת, לא לפלוש למרחב הפרטי של מי שלצדנו, כי גם כאן – כנראה שעברנו את הגבול והרשינו לעצמנו לנכס את מה ששייך לאחר. וכשזה נגמר, הופיע אסון חדש – בטח כבר שכחתם… קוראים לו מירון, אסון מירון והוא קרה ביום קדוש, במקום לא אקראי עם היסטוריה שמתכתבת איתו באופן מופלא. אסון מירון קרה במקום אליו אנו מבקשים להתכנס ולבקש עזרה, גאולה, גם אסון זה ביקש מאיתנו לעצור ולחשוב מה עשינו לכל הרוחות לא בסדר, על מה דילגנו, לא הקפדנו, אילו כללים שברנו, ולמה בשם הקדושה הרשינו לעצמנו את מה שאסור ונחשב להיות הנורא מכל – חילול קדושת החיים עצמם.

וכאילו זה לא מספיק, התחילה מלחמה.., על הר הבית רצינו לשמור ו׳שומר החומות׳ קראנו למבצע שאולי יעזור לנו בכך. אחרי לא פחות מאחד עשר ימים מלאים בהם התותחים רעמו ואנחנו לא ידענו מנוחה או שלווה – נראה כאילו אנו מוצאים את עצמנו שוב באותה נקודה ואולי בעצם גרוע מכך – הילדים שלנו עדיין שם. בין לבין, קרה אסון נוסף שמעיד על חולשה גדולה שלנו כחברה – איציק סעידיאן שרף את עצמו כי לא יכל לשאת יותר את הכאב, האטימות, חוסר הרגישות ואת אבדן הרצון לחיות כנטל. בשמו ובגורלו הוא צעק לסעד ואנחנו לא שמענו או פשוט לא רצינו לדעת. וכאילו גם זה לא מספיק, אותו אסון מירון משחזר את עצמו בגבעת זאב בעוד יום חג קדוש, כמעין תזכורת שחלילה לא נשכח – כמה באמת אנחנו פורעי חוק וכמה חוקים וכללים נשכחו מאיתנו. והיהירות שמבטיחה לנו שהכל בעצם קטן עלינו תופסת את עצמה מעל הכל – האם אי פעם נדע את הדרך חזרה?

מכנה משותף?

ארבע פעמים בחרנו את אותה בחירה כאילו לא הבנו כלום. ארבע אסונות פקדו אותנו וכולם כאחד, אלה ואלה, מבקשים מאיתנו שנשים לב למכנה המשותף;

בבחירות – כל אחד מן הצדדים נלחם על הבית או לפחות כך חשב. אמר אחד מהם שיהיה מוכן לעשות הכל עד כדי איבוד שמו הטוב, והעיקר שקירות ביתנו לא יפלו עלינו ונדע חורבן. אחר, ידע לשים את עצמו בצד למען הכלל. והיו את אלה שבאמת האמינו וככל הנראה עדיין מאמינים שסביבם סובב העולם. נשמע לכם מוכר?

במבצע ׳שומר החומות׳ – חשבנו שהתוקפים שלנו נמצאים שם בחוץ ומצאנו לא מעט מהם גם פה בתוך הבית. ברגעים לא פשוטים התקשינו להבדיל מי בעד ומי נגד ועל מה כולנו נלחמים, רק דבר אחד היה ברור כשמש – אין חוק ואין סדר. וכל אחד חושב שהאמת שלו היא האחת שסביבה סובב עולם ולא באמת משנה כמה היא נאמנה לעובדות.

באסונות מירון וגבעת זאב – היו את אלה שידעו שאסור, ועדיין לא באמת חשבו שלמישהו שם אכפת או לכל היותר באמת יפעל נגדם – שהרי הם מייצגים את האמת המוחלטת וסביבם סובב עולם.

וגם באסונו של איציק סעידיאן – נחשפנו לניתוק המוחלט של אנשי וועדה רפואית שללא דין שנתנו לעצמם, ירדו לחייו של לוחם ובזמנם ללא כל רגישות או התחשבות, עשו בנפשו כרצונם – כי הם הרי יודעים יותר מכולם, כי אולי סביבם סובב עולם.

אז לא.
העולם לא סובב אף לא אחד מהם או אותנו, כאן או שם.
האמת היא לא של אף אחד.
ככל שנרחיק מהבית, מהערכים, מהכללים, הסדר, המכנה המשותף – נמצא עצמנו אבודים ומתוקף כך נרגיש כמרחפים מעל כל אחד או אחת.
הגיע הזמן לשוב הביתה עכשיו. לזכור מאיפה באנו, למי אנו שייכים, למה אנחנו פה ולאילו כללים וסדר אנו נשמעים, להחזיר את הילדים הביתה כי אחרת נלך לאיבוד יחד איתם. בקבלה, מתארים את השיבה הביתה כ״נקודה שבלב״ אותו שלב אליו מגיע האדם כשהוא בוחר להתעלות מעל הרצון האגואיסטי שלו וחותר למען הרצון האלטרואיסטי – רצון הכלל.

על אף כל פיתוי – הגיעה השעה.
מי אתם? למי אתם שייכים? מה הם הערכים שלכם? החזון שלכם? ומה הדרך הכי טובה עבורכם לחיות אותה.

אל תהססו לשאול ולא משנה באיזה שלב בחייכם אתם נמצאים.
אתם אמנם יחידה אחת אבל שייכים כולכם כמו כולנו, לעוד הרבה יחידות אחרות שאיתן אנו חייבים להשתלב, להתאחד, לחיות.

לשוב הביתה ולא כי מישהו אמר או צעק או הפחיד
לשוב הביתה כי איבדנו את עצמנו והנזק המצטבר הוא של כולנו
ויותר מהכל אחריותנו.

שבת שלום.

מגלים את הכח העליון

מגלים את הכח העליון

כולנו מכירים את המושג כח עליון וכולנו ככל הנראה פגשנו ...

שתיים הן ולא ידעו

שתיים הן ולא ידעו

שיא הייאוש

שיא הייאוש

התרת חלומות

התרת חלומות