רע הוא הנורא מכל כשהוא נחווה לבד והוא הרע במיעוטו ככל שאנו חווים אותו יחד

לאחרונה בעקבות וירוס הקורונה, המשבר הבריאותי, הכלכלי, הנפשי והאישי, אנחנו שומעים לא מעט את המושג הישרדות. כמעט כל אדם שאנו פוגשים ומכירים מדבר על התקופה הנוכחית כתקופת הישרדות עבורו ובתוך כל הכאוס הזה אנו יכולים לשים לב לתכונות משותפות המתקיימות באותה חוויה מטורפת ועוצמתית, בינהן בדיוק כפי שדרווין טען: ״רק החזק שורד״ ומשמעותו של חזק בהקשר זה עושה כך הרושם להיות יותר קולניים, בוטים, אגרסיביים, חדים, חדורי מטרה, אגואיסטים. אם נשאל כל אחד מאותם שורדים מדוע הפך להיות כזה? נשמע שהמציאות היא זו שהביאה אותם לכך. העובדה שאין להם תמיכה, בטחון, קרקע יציבה לעמוד עליה גורמת להם להיות הרבה יותר דרוכים ומתגוננים ולדאוג לעצמם. זו חוויה קשה. חוויה ששורדים בדיעבד יכולים להעיד שהיא מעצבת חיים שלמים אחריה וגורעת לא מעט מבריאות הנפש והגוף. חוויה שגם אם הצלחת .לעמוד בה – לא בטוח שיצאת ממנה חזק

כנגד תפיסה זו, ישנה תפיסה רוחנית קבלית הנשענת על מקורות מקראיים, והיא תפיסתו של בעל הסולם הרב יהודה אשלג, שכבר לפני עשרות שנים פרסם את המדריך הרוחני לשורד וזה עיקרו:

שלב ראשון: התוודעות לאגואיזם הטמון בנו ולרוע שהוא מייצר.
שלב שני: הנעת שינוי בסולם הערכי מהמלכת האגו וה״אני״ להמלכת האחר, הזולת.
שלב שלישי: קיום עקרון הערבות ההדדית – אם יש מי שדואג לי, אני יכול לדאוג לאחרים. 

ברשותכם, אני רוצה להוסיף את התפיסה שלי בענין זה, דרך זיהוי הצופן הסמוי הטמון במילה עצמה ומשמעות הדבר:

במילה ה י ש ר ד ו ת, אפשר למצוא את המילים שרד, שריד, יש, שדות, יד, יוד, דורש, רשת, דת, שוד. אותם בואו נחלק לחיובי ושלילי כך – שלילי: שרד, שריד, שוד (חווית אסון), דורש (להבדיל ממבקש) במילה גם קיימות מילים חיוביות כגון: יד (מישהו נותן לנו יד? עזרה..), יוד (תרופה לפצע כואב), יש (מה לעשות..) שדות (מרחב, אופק, זריעה, יבול..) ודת (בטחון) וכמובן דת (אמונה…). 

עכשיו בואו נזהה את המכנה המשותף בכל קבוצה:

בין המילים השליליות: שרד, שריד, שוד, דורש – אפשר בקלות לזהות חווית יחיד, אובדןֿ, קושי לשחרר ועל כן יש מי שדורש… אחד נגד העולם. בין המילים החיוביות: יד, יוד, יש, שדות, רשת, דת – אפשר למצוא שותפות, מזור, מרפא, תקווה, בטחון… אנחנו לא לבד.

כלומר אם אנחנו לרגע עושים ZOOM IN ,על המילה הישרדות ומה היא מכילה בתוכה, אנו מוצאים שאמנם על פניה המשמעות לא פשוטה, יחד עם זאת בתוך חווית ההישרדות עצמה ישנה תקווה גדולה למצוא שותפות, אחדות, בטחון, תרופה, תקווה. וזה בעצם מדגיש שוב שאין רע בלי טוב, הרע הוא הנורא מכל כשהוא נחווה לבד והוא הרע במיעוטו ככל שאנו חווים אותו יחד.

עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור אישי שבדיעבד אני יודעת שעזר לי לחיות דרך החוויה הכי קשה שחוויתי בחיי. אני מקווה שהסיפור האישי שלי, יוביל אתכם לתובנה חכמה ובתקווה לשיפור משמעותי בחוויה האישית שלכם באופן מיידי.

זה היה הלילה בין ה 15 ל 16 לינואר 2015 כשהגעתי עם אמי ז״ל למיון איכילוב. הגענו אחרי אינספור בדיקות שכבר עשתה במסגרת הקהילה ואחרי חודשיים שהיא עברה לגור איתנו עקב חולשה גדולה. התעלומה סביב מצבה הרפואי היתה גדולה ולא מעט זמן חשבנו שמדובר בדכאון מקסימום. רגע לפני שנכנסנו למיון וארגנתי את מסמכיה הרפואיים, העין שלי לכדה סיכום רפואי נוירולוגי שאיכשהו חמק מאיתנו ושבו הפרופסור מעלה השערה שמא מדובר במחלה נוירולוגית נדירה בשם לאמברט איטון?!… ולא רק, הוא אף מעלה את האפשרות שמא המחלה יכולה לעורר בעתיד הנראה לעין סרטן ריאות?!… במבט אחד בו לכדתי את עיניו של בעלי, הבנו שנינו שזה לא ענין של אולי או עתיד והלילה הזה הולך להיות שונה מכל הלילות. וכך היה. ההחלטה על אשפוז היתה ברורה, ההשערה של הרופאים היתה אחידה וכל שנשאר הוא להתחיל להבין את הפרטים והמשמעויות.

אחדות

יכול מאד להיות, שהמפגש הראשון עם מנהל המחלקה בפנימית א׳ בזמנו עשה עבורי את כל ההבדל ויכול מאד להיות שהמבט של אמא שתלה בי את כל התקוות בעולם הוא שהוביל לנקודת המפנה הכי חשובה בחיי.


רגע אחרי שמנהל המחלקה עדכן אותי שבמקרה הטוב יש לנו שבועיים יחד, אני החלטתי להתמסר לאמא כפי שבחיים לא עשיתי קודם לכן. מסירות מוחלטת, טוטאלית 24/7 ובכל מחיר. לאמא לקח כחודש להפוך סיעודית, לבית החולים לקח הרבה פחות להבין שאני לא עוזבת אותה לשניה, מיד כשמצאו לה מקום במחלקה האונקולוגית והיא יצאה למסע טיפולים, הודעתי קבל עם ועדה שמעכשיו אני עם אמא. בדיוק כמו שהיא בחייה נלחמה עלי, נלחמתי אני עליה. על הטיפול הכי טוב, על המקלחת הכי שווה, על הפינוק, על המניקור, על הפאה, על הכדורים מחוץ לסל התרופות, על המיטה הכי נוחה, על שתי מגבות ביום, על סט מצעים נקי פעמיים ביום, על מוסיקה טובה, על ליל סדר שהיא בראש השולחן, על ביקור של אהוב נעוריה, על מסאג׳ בכפות הרגליים, על טיולים בקניון הסמוך לבית החולים, על ריקודים בחדר, על סיפורים לתוך הלילה ועל הכחשה… הכחשה שעוד רגע כל זה נגמר.

במציאות היומיומית שבה היא חוותה בכל יום מלחמת השרדות, אני שאפתי להעניק לה חווית אחדות, תקווה וחיים בעצם הנוכחות הבלתי מתפשרת שלי לצידה. היו לא מעט רגעים בהם אני יודעת שהצלחתי. ראו את זה עליה. אבל יותר מהכל, הנוכחות שלנו והמעורבות שלנו בחוויה האישית שלה הצליחו להניע גם את  הצוות הרפואי שהאמין שהיא עוד יכולה. שהיא עוד יכולה להיות אחת מאלה שתוכיח להם אחרת. אני ממש זוכרת את היום בו במחלקה רצו לשחרר אותה הביתה ואני נלחמתי שזה לא הזמן שהרי המערכת החיסונית שלה מוחלשת, היא לא זזה באופן עצמאי ואני לא מיומנת (בעיקר מפחדת) לטפל במורכבות ערוץ ההזנה שלה. ביקשתי עוד כמה ימים על מנת להתארגן והם המשיכו ללחוץ. איכשהו בדקה התשעים, הם הסכימו לחכות. זו היתה אחת האחיות שניגשה אלי עם חיוך לבשר לי את הבשורה ואז הוסיפה ואמרה: ״את יודעת בגלל שאת ובעלך ככה עם אמא… לא עוזבים רגע ונלחמים על כל דבר… ולראיה שוברים כל תחזית… זה עוזר פה במחלקה להאמין ולכבד את אמא יותר״

מחד אתם יכולים לומר שהמשפט הזה מצער, שהרי היינו רוצים להאמין שלכולנו יש יחס שווה לא משנה מה. יחד עם זאת, בתוך עמנו אנו חיים ויודעים שלא כך הדברים. העובדה שאמא שרדה ואפילו הצליחה בחודש התשיעי למחלה לטוס לניו יורק לבקר את אחי!!! היתה אך ורק בזכות הנוכחות הבלתי מתפשרת שלנו לצדה. לא היה שום סיכוי בעולם שכל זה היה מתאפשר אם הייתי ממשיכה בחיי ומגיעה כל יום אחרי העבודה לשעה שעתיים. לא היה שום סיכוי בעולם שהייתי מצליחה לשרוד את זה אני אילולא תמיכתו הבלתי הגיונית של בעלי. כן. אני יודעת שבזכות הטיפול והנוכחות שלנו הצלחנו להאריך לאמא את החיים בכמעט שנה. לא רק, אפילו להעניק לה את התחושה שהיא הכי חשובה בעולם כולו. או כמו שאמרה לי ערב אחד כשישבנו יחד בחדר והיה כל כך הרבה שקט סביב: ״את יודעת, לא האמנתי אי פעם שתעזבי את העבודה שלך ותטפלי בי ככה! העבודה שלך תמיד היתה לפני הכל… אני שמחה שאת איתי, תודה״.

חווית הישרדות היא חוויה אישית. חוויה אגואיסטית בה האחד רואה רק את עצמו ואת סבלו. ברגע שמתאפשר לאנשים סביבו לקחת חלק ולו הקטן ביותר בחוויה האישית שלו. השורד, יחווה אחדות. ואיפה שיש אחדות יש חיים. תקווה.

בסיפור האישי שלי כשאני חולקת את חווית ההישרדות עם אמי החולה במחלה סופנית, בעלי חלק עימי את המסע הבלתי נתפס ויחד הצלחנו כולנו לחיות ולצאת מחוזקים אפילו בנקודת המבט שלנו כלפי המוות והפרידה. 

אז מה נדרש מאיתנו לצד אלה שחווים חוויה קשה? כלכלית, נפשית, בריאותית… ובכן, לא תמיד באמת נדרש מאיתנו לעשות משהו. או כמו שאמר לי בזמנו הפסיכולוג של המחלקה אליעד נוטמן היקר: ״את רק צריכה להיות שם. נוכחת. זה כל מה שהיא באמת צריכה״

לדעת שהיא לא לבד.

אנחנו לא באמת לבד. אף לא אחד מאיתנו. אם רק נעז להניח את האגו בצד, לארגן את סדרי העדיפויות ונסכים לקבל את מה שיש בלי לבקר, אם נבחר להקשיב, להתבונן, לדומם מנועים, לקבל באותה מידה שנתנו, להקשיב באותה מידה שדיברנו… אולי נצליח לחוות אחדות. 

כי הישרדות היא חוויה שמתקיימת אצלנו בראש ואחדות היא חוויה שמתקיימת בחיים. ובמשפט מסכם אחד שאני מקווה שתקחו אתכם מכאן, רק אומר זאת:

לשרוד זו לא חכמה.
לחיות לעומת זאת זו אומנות של ממש

כאין וכאפס

כאין וכאפס

אם ישנו דבר אחד שלא משנה באיזו סיטואציה הוא יאמר ...

קשב בהפרעה

קשב בהפרעה

אויב מבפנים

אויב מבפנים

לשבור את הכלים

לשבור את הכלים