אני רוצה לספר לכם על אדם יקר, איש ששמו היה מנחם מנדל קריינר, אביו היקר מכל של בעלי – חמי. אני רוצה לספר לכם אודותיו כי עבורי הוא היה מורה, אב רוחני, חבר, שותף למסע, מנהיג יחיד בדורו, אחריו תמיד הרגשתי בטוחה ללכת והלכתי ככל שנדרש.
כזה הוא היה, יחיד ומיוחד בדורו. והיום, קצת למעלה מארבע שנים אחרי לכתו, אני מגלה עליו יותר ויותר נפלאות שאולי יום אחד, עוד אשתף כאן יותר. אך נכון להיום, על שמו שהיה יעודו אני מבקשת להתעכב ואני מקווה שזה יהווה עבורכם עוד נדבך בהבנת המשמעות הרוחנית של שמו של אדם וברמז שהוא מעניק ליעודו.
מנחם, שכשמו כן הוא היה – איש חם, שידע להעניק מן, ידע גם ידע לשאת חן, וכפי שכתוב בתהילים ע״ח, פסוק נ״ג: ״וינחם לבטח ולא פחדו..״, ופירושו הוליכם בדרך בטוחה כך שלא פחדו מאויביהם. כזה הוא היה. אחד שידע להעניק לכל יקיריו ומכריו בטחון שאין שני לו, והסיר מהם כל פחד מפני אויבים או העתיד לבוא. אפילו היום, ברגעים קשים כשאנחנו מעלים את זכרו, אנו מרגישים איך אנו מתחזקים ואיך ניצוץ מחודש של תקווה נדלק בתוכנו.
לא פעם, הייתי מוצאת את עצמי מתבוננת בו מקרוב ומנסה ללמוד עוד משהו אודות האיש הכל כך מיוחד. תווי פניו היו בעיני כמו סיפור מסע, שלא משנה כמה התבוננתי בהם – בכל פעם הייתי מגלה שם משהו חדש. הוא היה איש מלא הבעה ולא משנה כמה מורכב ומחוספס היה מסע חייו – עדיין אלה הצליחו לשמר גם את הבעת הילד השובב שבתוכו. את התמונה שבחרתי כאן, צילמתי כשישבנו ביום שמש על המרפסת ושוחחנו על ענינים שברוח. מנחם שהיה איש דתי ומאמין, הקסים וריתק אותי כאחד כשבחר לעשות זאת בדרכו שלו, ולא פחד להביע את דעתו בקול רם כנגד מאמינים אחרים אם מצא לנכון – ובעד מגוון רחב של אנשים שגם אם לא הבין את בחירותיהם, ידע שחשוב מכך היה לכבדם כבני אדם בעלי זכות בחירה.
קולו השפוי, המאוזן וההגיוני, כנותו והגינותו, היו יחד כמו חיבוק מגונן ומנחם שהעניק בטחון לדבר על הכל בפתיחות וללא חשש משיפוט או ביקורת (הגם שלעיתים ידע להביע אותה). עד כמה שבזמנו חשבתי את עצמי עסוקה ובטח שלשיחות דת ואמונה, איתו נהניתי לדבר ולנסות לחשוב מחדש על כל תפיסה מקובעת שלכאורה נאחזתי בה. הקסם שבו, יחד עם הצניעות שחיבקה חכמה גדולה, הצליחו לשכנע אותי ולהשפיע עלי לחשוב על לא מעט דברים מחדש. ביניהם תפקידה של משפחה ואחריות אישית כלפי אחדות מלאה.
נכון. תמיד הייתי בעלת אמונה ובעלת זיקה לרוח, עדיין כשמנחם הפתיע אותי יום אחד בספר תהילים במתנה, אני מודה שאמנם התרגשתי מהמחווה אך לא היה לי שמץ של מושג מה אני בעצם אמורה לעשות איתה. מתישהו לפני כשנתיים, ביום בו הייתי חלשה במיוחד וחוויתי מצוקה רגשית, נזכרתי במתנה שהביא לי בזמנו ובקשתי מבעלי לטפס על סולם לקופסת אוצרות וזכרונות שברשותי ולאתר לי אותה. לא זכרתי במדויק אם זה היה סידור או ספר תורה – רק זכרתי שזה היה ספר קדושה מהודר, ומתוך כמיהה לחיבוק מנחם, בקשתי אותו אלי.
ספר התהילים שמנחם הביא לי, הגיע עם סימניה משלו, שרוך לבן שמיד כשראיתיו מבצבץ בין הדפים, ידעתי ששם, מחכה לי ממנחם עוד משהו קטן – מילים שמכוונות אלי ולאותו רגע ממש. ואלו הן, תהילים ע״ח, פסוק י״ג ואילך:
״… יֵבֹ֣שׁוּ יִכְלוּ֮ שֹׂטְנֵ֪י נַ֫פְשִׁ֥י יַֽעֲט֣וּ חֶ֭רְפָּה וּכְלִמָּ֑ה מְ֝בַקְשֵׁ֗י רָעָתִֽי: וַ֭אֲנִי תָּמִ֣יד אֲיַחֵ֑ל וְ֝הוֹסַפְתִּ֗י עַל-כָּל-תְּהִלָּתֶֽךָ: פִּ֤י | יְסַפֵּ֬ר צִדְקָתֶ֗ךָ כָּל-הַיּ֥וֹם תְּשׁוּעָתֶ֑ךָ כִּ֤י לֹ֖א יָדַ֣עְתִּי סְפֹרֽוֹת: אָב֗וֹא בִּ֭גְבֻרוֹת אֲדֹנָ֣י (יְהוִ֑ה) אֱלֹהִ֑ים אַזְכִּ֖יר צִדְקָתְךָ֣ לְבַדֶּֽךָ: אֱֽלֹהִ֗ים לִמַּדְתַּ֥נִי מִנְּעוּרָ֑י וְעַד-הֵ֝֗נָּה אַגִּ֥יד נִפְלְאוֹתֶֽיךָ: וְגַ֤ם עַד-זִקְנָ֨ה | וְשֵׂיבָה֮ אֱלֹהִ֪ים אַֽל-תַּעַ֫זְבֵ֥נִי עַד-אַגִּ֣יד זְרוֹעֲךָ֣ לְד֑וֹר לְכָל-יָ֝ב֗וֹא גְּבוּרָתֶֽךָ: …״
מנחם המשיך לקיים את יעודו ולהבטיח עבורנו הגנה ובטחון – באותו רגע זה היה כל שנדרש, לחזק את ליבי ולהזכיר לי כמה אני עוד יכולה.
אין מספיק מילים לתאר כמה אותה מתנה הפכה משמעותית בחיי, כמה היא בעלת משקל כשאני מרגישה חלשה או במבוי סתום. אין מספיק מילים שאוכל להסביר כמה היא קשורה בשמו של חמי שהעניק לי אותה ומפעימה בי חיים בכל פעם מחדש. ואולי זה קשור בעוד פרט קטן; כשחמי היה נער צעיר, חלה במחלה ולשמו הפרטי הוסיפו את השם חיים כפי שנהגו להוסיף למי שחלה על מנת להבטיח את בריאותו ואריכות ימיו – חמי זכרונו לברכה, נפטר כשהיה בן 91, במיטתו אחרי מקלחת כשאשתו לידו ובנו אוחז בידו. אכן הוא זכה לחיים ארוכים וטובים.
הרבה יותר מכך, שמו – מנחם, עדיין מקיים את יעודו בחיינו כאן ומספק לנו נחמה, הגנה, ובטחון כשנדרש, וללא ספק משמש מדריך מעורר השראה לצעוד אחריו. השם חיים שהתווסף לו – כמו ששמר על חמי בעת שהיה נער חולה, שומר עלינו כאן עכשיו חיונים ואופטימים על אף הרבה דברים שאירעו בחיינו ולא פעם הותירו אותם מרוקנים.
שמו של אדם הולך לפניו כך אומרים, מעטים הם אלה שזוכים לשמות שנשארים אחרי לכתם ושבכל פעם שנאמרים, מפעילים את אנרגית הוויתם מחדש. ערב שבועות הוא יום הולדתו של מנחם ואנחנו זכינו – ועל כך אין לנו מספיק מילים לומר – תודה.
חג שמח ושימים שקטים יבואו עלינו לטובה.
