נפל דבר בישראל. לפנות בוקר, נפל מעקה ובעקבותיו נפלו עשרות קורבנות צעירים של מתפללים בהר מירון שהגיעו להילולת רבי שמעון בר יוחאי. וכשדבר גדול כאסון מירון קורה, נדרשים אנו לעצור ולהבין מה בדיוק היה שם? מדוע קרה מה שקרה, על אף כל ההכנות וההיערכות? מדוע באותו מקום, עם אותם תנאים, כשקהל גדול יותר מגיע למקום בכל שנה ומזה עשרות שנים – עד היום הכל עבר בשלום? מדוע אסון כל כך גדול שיהפוך לחלק מההיסטוריה שלנו כאן – קרה דווקא עכשיו, דווקא במקום הקדוש, ודווקא רגע לפני כניסת שבת?

על מנת להבין או לפחות לנסות להבין את שאירע, אנו צריכים ללמוד לחבר בין הנקודות ולהסתכל למציאות העירומה בעינים. ואת כל זאת, עם מלוא הצניעות הנדרשת – שהרי גם אם נעשה את מירב המאמץ – סביר להניח שלא נדע ונבין הכל. שכן כשנופל דבר משמעו כנפלא; נשגב, ועל כך כתוב בספר איוב מב׳, פסוק ג׳: ”לָכֵן הִגַּדְתִּי, וְלֹא אָבִין; נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי, וְלֹא אֵדָע“

על מנת לחזות את העתיד, עלינו לזהות את הדפוסים המקדימים לכל אירוע, לשקלל הסתברויות ולהבין שהיסטוריה חוזרת על עצמה – רק אם אותם דפוסים יחזרו על עצמם.

#1 אסון הר מירון בו קרס מעקה ובעקבותיו נפלו אנשים ונדחקו אל מותם, כבר קרה פעם אחת בשנת 1911, בדיוק באותו אופן ובאותו מועד של הילולת הצדיק. אז נהרגו 23 מתפללים והיום 45.

#2 כמו אז גם היום, מתחם הר מירון לא היה ערוך מבחינה בטיחותית לאירוע המוני. וכאילו לא למדנו כלום מאז, לפני האירוע הנוכחי – היו לא מעט התראות, ולא מעט אנשים שהגדירו את ההילולות המתקיימות בהר בגדר נס – ולו בזכות העובדה שאף אדם לא קיפח שם את חייו. עד עכשיו.

#3 וכמו אז ב 1911, תקופה בה השלטון הטורקי שלט בארץ – לא היה את מי להאשים ומי שיקח אחריות. כך גם היום כשהאדמה עדיין בוכה את דמם של הנפטרים, וכולנו רק רוצים לדעת את מי אפשר להאשים (והרי תמיד אפשר להאשים אותם; הזרים, האחרים, השלטון). אנו מתקשים לקבל שאחריות על אסון כזה הינה של כולנו גם יחד – ועד שלא נתעורר ונבין שגם לנו, היושבים הרחק מהר מירון ולא משנה במה אנו עוסקים, יש אחריות לא פחות מאחרים – אסונות גדולים עוד יקרו ואנו נעמוד משתאים אל מולם.

אז מה זה בעצם אומר? ואיך כל זה קשור לדברים גדולים שנופלים, ולנפלאות שאנו חייבים לעמוד מולם ולכבד את סדר גודלם. כיצד זה קשור לכך שאנו נדרשים במעמד כזה להצניע התנהגות לא הולמת, ולהבין שישנם דברים שלא לנו להבין ועל כן עלינו להימנע מדיבור מיותר. ובעיקר לכך שישנם דברים שנופלים – רק כי מישהו, רגעים לפני, לא הטריח עצמו לקחת אחריות ולעשות משהו בענין. ומכיוון שלא נדע לעולם אם המישהו הזה הוא אנחנו או ׳הם׳, עלינו תמיד לשאוף לפעולה שתניע עוד פעולה אחת ועוד אדם אחד, ורק כשיחד נפעל – נזכה לניסים שימלאו את ספרי ההיסטוריה – ופחות לאירועים נפלאים מבינתנו שקורים רק בכדי לחולל את הפעולה שהיתה צריכה להיעשות קודם.

שהרי ניסים הם אלה שמגיעים אלינו מלמעלה – ועל הנפלאות – אנו כאן למטה אחראים..

כי נפל, נפלא, נפעל, פלא מגיעים כולם מאותו בית וכולם כאחד, מבקשים מאתנו לעשות משהו – ולא לעמוד מן הצד כשיש דבר שאנו מתנגדים לו ואינו הגון וישר. כפי שרבי שמעון בר יוחאי פעל כנגד השלטון הרומאי שאליו התנגד נמרצות וצוטט כך אומר: ״כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם – תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהן מכס״ ובעקבות כך, נאלץ להסתתר במערה 12 שנה – גם אנו נדרשים לומר בקול רם ולא לפחד. כי בדיוק כפי שעבור רבי שמעון בר יוחאי קרה הנס של עץ החרוב ומעיין המים מהם הוא ובנו הזינו עצמם בשהותם במערה – כך גם לנו יקרו ניסים אם נפעל לחולל אותם.

ולא סתם אלה תמיד מגיעים יחד כ׳ניסים ונפלאות׳.

אז יתכן כי אסון מירון, הינו אירוע מחולל שאנו אחראים לו ועל אף המחיר הכבד כל כך יעזור לנו להתעורר, לקום ולפעול במהרה, לקחת אחריות ולזמן לחיינו ניסים.

ובכל זאת יש לשים לב לשני אלה; שבתוך נתיב החילוץ קרה האסון – קרי: ׳הדרך אל הגאולה׳, ושבכניסה להילולה עדיין עומד השלט עליו כתוב: ׳כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו׳ – שאם יש ביננו מאמינים, אנו יכלים להבין שבזכות קדושת המקום, קוים לדמותו של ר׳ שמעון וקוים לדמותה של המציאות בה אנו חיים כאן ועכשיו – לא סתם קרה מה שקרה דווקא בהר מירון ודווקא היום ויתכן כי הגאולה נמצאת כבר כאן לפנינו.

שבת שלום.

מושלם

מושלם

אחד האתגרים הכי גדולים שלנו ככל שאנו מתבגרים הוא להיות ...

מנחם

מנחם

לבחור נכון

לבחור נכון

נקודת האיסוף

נקודת האיסוף