עד לא מזמן, ידעו פקעיות הטעם בלשון שלנו לזהות ארבעה טעמים: מר, מתוק, חמוץ ומלוח. חריף שחלקנו מגדירים אותו כטעם בפני עצמו, נכון יהיה יותר להיות מוגדר כתחושה (כואבת בעיקר..) וכמוהו גם שומן. אל הטעם החמישי הנקרא: ״אומאמי״ שפירושו בעברית: טעים, התוודענו רק בשנים האחרונות והוא בעצם שילוב הטעמים כולם לכדי איזון נעים בפה.
הכבד מושפע מן החמוץ, הריאות מן החריף, הלב מן המר, הכליות מן המלוח והטחול מן המתוק
את ההיכרות שלנו עם הטעמים אנו עורכים כבר מינקות כאשר הראשון מבינהם הוא הטעם המתוק. טעם ממכר שממנו לא פשוט להסתגל לטעמים אחרים ובעיקר אל אלה החמוצים או המרים. מה שמסביר לכם את הפרצופים שילדים קטנים עושים כשהם טועמים לראשונה מחית ירקות. באופן כללי, הסתגלות לטעמים נוספים הינה תהליך פסיכולוגי אליו אנו צומחים, וככל שתעשית המזון משתכללת – קולטני הטעם שלנו נמצאים בסכנה.
סכנה אליה כיוון אותנו הנביא ישעיהו בספר ישעיהו, פרק ה׳, פסוק כ׳: ״ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר״
מחד כולנו יודעים כמה קשה להתבלבל בין המר למתוק, החמוץ למלוח. מאידך, ככל שהאוכל שאנו בוחרים לאכול מהונדס, מעובד, תעשייתי וכזה שטיגון, יותר מידי מלח או עודף סוכר מאפילים עליו – אנחנו בבעיה. כמו היפנים שהמציאו את המונסודיום גלוטומאט לשיפור והגברת חווית הטעם עד כדי עילפון חושי, גם אנחנו במערב, שואפים לאוכל טעים מבלי לתת את הדעת על חשיבות הערכים אותם הוא מכיל.
אבל, על מנת להבין מדוע אנו שואפים לאוכל טעים וכל היתר נראה לנו שולי, אנו צריכים לברר ראשית מה מביא אותנו אליו מלכתחילה, האם אנו ניגשים לאכול כי אנו רעבים או כי אנו מחפשים נחמה, רגיעה, חוויה סוציאלית, להרגיע מתח או כמו שבקבלה מגדירים את הטעם המתוק שגורם לנו הנאה – אנו ניגשים לאוכל מתוך צורך לשרת את עצמנו בלבד – קרי, אגואיזם. יתרה מזאת, אנו צריכים להבין מדוע רק משאנו חולים או מרגישים שהגוף שלנו בוגד בנו, אנו נזכרים לבחון את הצלחת שלנו מקרוב ולערוך את סל הקניות שלנו מחדש, כלומר, מדוע רק כשאנו חווים את הקושי, טועמים מן המרור – אנו מתחילים להתעלות על עצמנו ולשאול את השאלות החשובות כל כך.
אוכל נועד להשביע אותנו, לתדלק את מערכות הגוף על מנת שאלה יוכלו לתפקד כראוי, ועלינו לגשת אליו רק כשאנו רעבים. הרמב״ם טען זאת כבר אז בתקופתו בימי הביניים, והיום אנו שומעים על יותר ויותר דיאטות ומנטורים שגורסים להמעיט ולדייק את הבחירה של כל מה שאנו בוחרים לאכול ממנו לאורך היום. אז כן, אפשר וכדאי למצוא דרך מרגשת ונכונה להנות מאוכל – יחד עם זאת, לא חייבים לעשות זאת באופן שיפגע בנו ובמטרה אותה הוא נועד לשרת.
ואם אנו מסכימים שאוכל הוא הנאה והנאה אנו חווים כשאנו שלווים, רגועים ומאוזנים נפשית וגופנית, כשהאגו שלנו מרוצה ומסופק, יהיה זה הרבה יותר פשוט להבין, מדוע אף לא אחד מאיתנו מתוך רצון חופשי יבחר בטעם מר על כל הטיותיו: מרור, מרירות, מריר וכמובן מר כפשוטו. עדיין, אם אנו יודעים שהתעלות על עצמנו, התעלות רוחנית, צמיחה, חוסן, מנהיגות, השראה אנו יכולים לחוות רק כשאנו פוגשים קושי או אתגר – האם זה לא מתבקש שמדי פעם נבקש לעצמנו התנסות בטעמים מעוררים? כמו טעם מר למשל?..
כשאנו טועמים מן המר, אנו חווים התעוררות. כמו בקפה של הבוקר ובהנחה שאנו נצמדים לגרסה המקורית שלו: שחור ובלי סוכר. יש בטעם החזק ומלא הנוכחות יכולת להוציא אותנו מהמיטה ולהעיר אותנו ליום מלא עשיה. כמו כשאנו טועמים חוויה מרה, עוברים מרור – אנו חווים התעוררות רוחנית ומגלים את הרצון להבין מה עומד מאחורי כל דבר ומשמעות הדברים לעומקם. בקבלה, מתייחסים להתעוררות הזו כגילוי ׳הנקודה שבלב׳ והצד האלטרואיסיטי שבנו – זה שמונע לטובת האחר, לטובת מטרה גדולה יותר מעצמנו. ערך נוסף שאני בטוחה שיהיה לכם מעניין לדעת אודות אנשים בעלי העדפה לטעמים מרים, כמו קפה, קקאו, לענה, שיבה, כוסברה ועוד, היא העובדה שאלה מאופיינים כבעלי יכולת הישרדות גבוהה וללא ספק בעלי יכולת התמודדות עם אתגרים לא פשוטים. יש להם זיקה לרוחניות ולרוב יהיו בעלי השפעה גדולה יותר על אנשים סביבם ועל החיים כפי שאלה מתנהלים. וכן, לטעמים המרים יש גם לא מעט יתרונות בריאותיים שיכולים לשפר את איכות חיינו במיידי כמו: איזון רמות הסוכר בגוף, העלאת רמת החיוניות וחדות המחשבה, ניטרול רדיקלים חופשיים וניקוי רעלים מהכבד, חיזוק מערכת החיסון בהתמודדות עם דלקות, ויותר מהכל – חיזוק והעצמת החוסן הנפשי והנטיה למחשבות שליליות.
ועל אף שאנו מדברים בשבחו של המר, ובין השורות יכול להיווצר הרושם שהמתוק אינו בעל ערך לבריאותנו. כדאי לציין שגם עליו יש לא מעט דברים טובים לומר ובתנאי שצריכתו טבעית ולא כשהוא מעובד. הטעם המתוק, מתקשר למציאות היום-יום, לאלמנט החום, לאופטימיות ולשמחה. הוא טעם נהדר להתמודדות עם מחלות קור כמו שפעת, ובזכות העובדה שעיקר צריכתו במקור מגיעה מן האדמה – ביכולתו לחזק את תחושת היציבות בחיינו בתקופה בה אנו מרגישים חסרי קרקע בטוחה. וכאן שוב אזכיר, כי הטעם המתוק ובעיקר כשהוא נצרך באופן מעובד ובמינון גבוה, על אף שהוא גורם לנו לסיפוק והנאה – סכנת ההתמכרות אליו היא גבוהה יותר מלכל טעם אחר. על כן, בתקופות בהם אנו לא יציבים רגשית עלינו להיזהר שבעתיים מצריכה מוגברת של מתוקים כי מעבר למחיר ההתמכרות, ישנו גם מחיר של קהיון חושי שאליו אנו יכולים להגיע בשלב מוקדם בחיינו מן הרצוי.
לסיכום, על אף השאיפה לאיזון והנאה בכל דבר בחיים, לא סתם נברא עבורנו המר וכמוהו הרע והחושך – אלא על מנת להעריך חוויות וטעמים נוספים, לדעת מה נכון עבורנו בכל רגע נתון (שהרי זה משתנה כל הזמן..). עלינו לשאוף לאיזון מתוך הבנה וקבלה שהוא לא יכול להתקיים כל הזמן ובטח לא בצלחת אחת, אירוע אחד או בן אדם אחד. איזון אמיתי שמביא לסיפוק והנאה לאורך זמן, יכול להתקיים ולהיות מורגש רק כאשר חווים כל צד באופן מלא, שומרים על עירנות מוחלטת, חיוניות גבוהה, חושים חדים ויכולת שליטה מלאה משך כל הזמן.
ממש כמו הליכה על חבל דק – זה אמנם קשה, אבל אפשרי למי שכמובן רוצה ולא מפחד מטעמו של מר.
