אחת התופעות היותר מסקרנות שאנו נחשפים אליהם יותר ויותר, ועושה אף רושם שבקצב מואץ, אלו מחלות השכחה למינהן. בין אם שמענו על מישהו קרוב או רחוק שאובחן כחולה במחלה, או שאנו מלווים קרוב משפחה – אנו עדים לתופעה שתופסת תאוצה ויותר אנשים מתבגרים חווים בעיות זכרון עד כדי אבחון מחלות כמו דמנציה או אלצהיימר. אם נתבונן במימד הרוחני שמשותף לאנשים שחווים בעיות זכרון עד כדי מחלה, נשים לב כי כולם כאחד בשלב כזה או אחר חוו וחווים טראומה הקשורה ברלוונטיות שלהם ובעד כמה הם באמת נדרשים להיות כאן. במילים אחרות הם חווים את מה שילד קטן בסרט שובר קופות פעם חווה – תופעה שאני קוראת לה: ״שכחו אותי בבית״.

ולפני שנתקדם הלאה, חשוב שנפרק את המשפט הזה, נבין אותו וננסה לצלול לעומקו: אם אדם חווה כאילו משפחתו או אנשים הקרובים אליו שכחו ממנו – הוא בעצם מרגיש נטוש, אבוד או כאחד שלא זכה להכרה ולחשיבות שחשב שהגיעה לו. המילה ׳בית׳ מסמלת במידה רבה שייכות, יחד עם זאת אם כולם הלכו ושכחו אותי לבד שם… אז לאן אני באמת שייך? למקום? או לאנשים שהלכו?

הבית כרעיון רוחני מסמל מקום, מעמד, ויכול גם לסמל את העולם בו אנו חיים: המעמד שלנו במשפחה, בעשיה, המוניטין שלנו ובאופן כללי כיצד אחרים הכירו ותפסו אותנו. מי אנחנו? ואם זה אמור להיות הדבר הכי בטוח ומשהו בו מתערער כמו; איבדנו רכוש משמעותי, משפחה, מעמד חשוב וכדו׳ – הדבר יחווה כאיבוד הבית, הבטחון הכי בסיסי. ומה קורה במקרה בו ׳שכחו אותי בבית׳? כלומר, אני עדיין בעל אותו מעמד אך אנשים הלכו ממני?… – הרי זה אותו דבר. כי איזה שווי יש לבית אם אני גר בו לבד? איזה ערך יש למשפחה אם אף אחד לא בקשר עם השני? איזה טעם יש לתואר ומעמד אם אף אחד לא רוצה לחבור איתי או מאמין בי? ועוד.

חווית ׳שכחו אותי בבית׳

החוויה של מי שנשכח הינה חוויה נוראית של חוסר רלוונטיות. כמו ׳מת חי׳. ובעצם ממש כמו שחולה אלצהיימר נחווה – נוכח אבל ממש לא ׳כאן׳. וזו גם ככל הנראה הסיבה לניתוק שלו מהקיים והעכשווי, עד כדי ניתוק מכל חומר באשר הוא ואיחוד עם העולם הפנימי שלו בלבד. עולם מקביל בו חיים גם מי שמאובחנים עם אוטיזם וכמו שהרבה מאיתנו בחברה מעדיפים לחשוב שהם לא באמת ׳כאן׳… כאילו לא רלוונטים.

אז מה זה בעצם אומר לנו?

בעניינם של מי שאובחן עם אוטיזם אנו יודעים שרבים מהם התגלו כגאונים או ככאלו שחווים את העולם מנקודת מבט שאנו ׳האנשים הרגילים׳ לא חווים בדרך כלל. על אף הקושי לקבל אותם אלינו לחברה, שהרי זה דורש מאתנו מאמץ ושינוי גישה באופן מהותי – אוטיסטים הם קבוצת העילית שביננו. יחד איתם שימו לב, גם חולי דמנציה ואלצהיימר, יכולים להגיע למימד רוחני ולעולמות עליונים, ככל שינתקו עצמם, ובעצם יתקלפו מהעולם הגשמי הקיים כפי שאנו מכירים אותו כאן. ככל שתשימו לב אליהם כשהם מדברים ׳לא לענין׳ או כשהם ׳לא מחוברים׳ – דעו לכם שהם ׳מחוברים׳ ככל הנראה יותר מאתנו, ושיותר ממה שאנו ׳עושים טובה׳ ועוזרים להם – הם אלה שעוזרים לנו! אז כדאי שתקשיבו ואפילו תקליטו – אולי יום אחד משהו ישמע לכם ברור יותר. בינתים תנסו להיות; יותר רגישים, יותר אמפטים, סבלניים, קשובים, חמים ואמיצים. עובדת היותם במודעות חלקית – עד כדי חוסר מודעות כלל, מאפשרת לחולי מחלות השכחה, לקלף מעצמם את כל הגינונים של העולם הארצי ולתקשר איתנו כאן ללא פילטרים, ובעצם כך מהווים עבורנו את המראה הכי חשובה והכי נקיה שיכולנו לבקש לעצמנו. אז חשוב שנאמר להם תודה.

והגם שבמאפייני האנשים שחולים במחלה ישנו מכנה משותף של אנשים בעלי אגו מנופח שחוו טראומה לא קטנה ולתחושתם לא קיבלו מספיק הכרה ורחמים עצמיים מהסביבה… – יאמר לזכותם שלפחות במימד הרוחני ובתת המודע שלהם, הם בחרו להיות עבורנו מורי דרך חשובים במסע שלנו הביתה, ובעצם כך עשו את המעבר מהאגואיזם לאלטרואיזם שהוא למעשה היעד הכי נשגב של הנשמה.

ובמסע הזה כדאי ששני הצדדים יאמצו את התכונות המאפיינות של הבית של כולנו, וישימו אותם כערך עליון מולם ובינהן: הרבה חום ואהבה, משפחתיות והקשבה, הכלה ושמחה, אוכל טעים וכרבולים מול הטלויזיה, ליטופים קטנים ונשיקות אקראיות. בית, אתם יודעים. בו כולנו מקבלים הכרה וכולנו רלוונטים באותה המידה ועל אף כל הקושי שכרוך בכך לא פעם.

כי הדרך היחידה להפחית כאב של חולה שכחה היא להוכיח לו עד כמה הוא רלוונטי וחשוב באותה מידה כמונו ובשום אופן לא לדחוק אותו הצידה! שהרי הוא צינור אל הפלא הנסתר.

ישנה שפה אחת אוניברסלית

ישנה שפה אחת אוניברסלית

זוכרים את סיפור מגדל בבל? אותו סיפור מספר בראשית שמעיד ...

בין שגעון ושלווה

בין שגעון ושלווה

שורש רוחני

שורש רוחני

הדיקטטורה של החלשים

הדיקטטורה של החלשים