אומרים ששמו של אדם הולך לפניו. אולי בגלל זה קל להבין מדוע אנשים מתלבטים לא מעט בבחירת שם עבור תינוק חדש, ומדוע אנשים לא חושבים להחליף את השם שלהם כמו שהם חושבים על רכב חדש או על מעבר למדינה אחרת.

בגמרא כתוב: ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן : צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. כלומר, גורלו של אדם בעצם מוכתב על ידי הצדקה: המצווה שאדם מקיים. כשאדם נותן צדקה הוא מאפשר לאחר להתקיים מלבדו ובעצם כך מחיה את עצמו. צעקה: הכוונה כאן לעומק הרגשי של דיבורו (מקובל לחשוב שכשאדם מגיע לכדי צעקה הדבר עוצמתי יותר מדיבור וככל הנראה רגשות גדולים מעורבים בו וצעקתו כנה). שינוי שם: שהרי זה לפי האמונה לא נבחר אקראית על ידי הוריו אלא התקבל אליהם כנבואה קטנה ושינוי נבואה זו יכולה להיות עבורו הרת גורל. ושינוי מעשה: מעשיו ובחירותיו של אדם יכולות להגדיר את מסלולו, חייו וכמובן גורלו. כל שינוי מהותי בהם יכול לכוון אותו לגזירת גורל חדשה. על כן, אם אדם יבחר לשנות אחד מתוך ארבעה אלו או יותר ככל הנראה ישנה את גורלו.

בגמרא כתוב: ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן : צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה.
מאמינים או לא. קשה להתווכח עם העובדה שאף אדם לא מקל ראש באף לא אחד מתוך הארבעה לפני שהוא בוחר בהם; מעט אנשים יעזו לשנות את שמם הפרטי ללא סיבה טובה וללא יעוץ מקצועי, זה לא ענין שבשגרה לחזור בתשובה או בשאלה ולשנות לחלוטין את שגרת החיים, לא משנה כמה אדם יהיה נסער עדיין לא יהיה זה פשוט עבורו להגיע לכדי צעקה, וככל הנראה, גם אם נראה לנו לפעמים שקיום מצוות יכול להיות רעיון נחמד ולא דורש מאמץ… כמה מאיתנו באמת יקיימו אותן באופן סדרתי ומחייב?!…

כן. כל אחד מאותם ארבעה שהעליתי כאן תובעים מאיתנו מחשבה מקדימה, רחוקים מלהיות אימפולסיבים וכולם כאחד יכולים להתקיים רק בכוונה מלאה, עם מחוייבות לאורך זמן וכשאנו מקבלים את ההחלטה בגינם, כדאי שנהיה מיושבים בדעתנו ולא נגיע אליהם בזמן משבר או סערה. כדאי לתת לאלה, זמן לחלוף, לנו להירגע, לחשוב על הדברים ועל משמעותם לעומק ורק אז לבחון אם זו ההחלטה הנכונה ביותר.

לפני כשנה גם אני שיניתי את שמי הפרטי. החלטה שהגעתי אליה כשאני מתבשלת בתוכה שנה שלמה קודם לכן, ואולי אם תרצו מאז ומתמיד. את השם איריס, שמי הקודם, הורי בחרו כשעשו בינהם ׳עץ או פלי׳. את שם נעורי, זוהר, אבי החליף כשהוא היה בן 18 מהשם קרופקה. כך שאפשר לומר שאבי, על אף היותו רוב הזמן נעדר מחיי, השפיע לא מעט על גורלי בעצם הבחירות שעשה. לשם איריס מעולם לא התחברתי והרגשתי שייכת. אני חושבת שעל מנת להרגיש כן שייכת, מעולם לא הצגתי את עצמי בשמי הפרטי בלבד ועל כן, זה תמיד היה: איריס זוהר. משהו בחיבור בין השניים עבד לי יותר ועם הזמן הפך להיות שם שהלך לפני.

כשנישאתי בשנת 2005, לקח לי בדיוק שבוע ימים, לגשת למשרד הפנים ולאמץ את שם המשפחה של בעלי – קריינר. עדיין, איכשהו בעקבות העבר המקצועי והעובדה שבחרתי לשאת איתי את עברי לעסק החדש שהקמתי, שם נעורי נראה שייך יותר (או נח יותר…) ואותו בחרתי להביא לקדמת הבמה. כך שאם תרצו, באופן לא מודע הגם שבחרתי בשמו של בעלי באופן רשמי, אל מול העולם נשארתי כשהייתי – בעצם יצרתי קונפליקט שעם הזמן משאו הכבד הפך בלתי נסבל.

קפיצה של 15 שנה קדימה: אחרי עשר שנים של רכבת הרים מטורפת ותחושת אי שייכות שגדלה וגדלה, הבנתי כי על מנת לשנות את נתיב חיי לשביעות רצוני או לכל הפחות לקוות לכך, השינוי שעלי לעשות חייב להיות יסודי ומעמיק. אני חייבת להיות מחוברת ולהרגיש שייכת לכל פרט, חפץ, מקום, עשיה, אנשים, מילים, תקווה שעוטפים אותי, ובשום אופן לא לקיים משהו ממקום של פשרה, נוחות, ׳מה שיגידו׳ או מגבלה טכנית כזו או אחרת.

הגיע הזמן להיות נאמנה לעצמי מא׳ ועד ת׳.

א׳ היא שלי לה תמיד הרגשתי שייכת. היא זה אני. ואני לעצמי שייכת ועל כן אני א-לי. אבל לא רק. ישנה עוד סיבה. אלי היה שמו של סבי, אבא של אמא. הסלע הכי יציב בחיי. האיש הראשון שהעניק לי בטחון ובית. הוא היה איש מופלא, גבוה ויפה תואר. אהבתי לטפס על כתפיו ולשבת לידו בשולחן שישי כשהיה מפורר עבורי את הדג, למנוע ממני חוויה לא נעימה. היה בו שקט ובאותה המידה עוצמה. הוא היה איש עם הומור, קסם אישי ועבורי אז וגם היום – מלאך. אליו תמיד הרגשתי שייכת ואת שמו בחרתי להחיות מחדש.

לזה, הבאתי לקדמת הבמה של חיי היום, את שם המשפחה אליה אני שייכת עכשיו וללא כל פשרת נוחות או מחשבה מה יגידו.. שמו של בעלי הוא שלי ויחד אנחנו הקריינרים. שם עם היסטוריה מפוארת שחמי היקר עליו השלום, לא חשב להזיז מילימטר לכאן או לשם. שם שמזכיר לי מאיפה הסלע היציב בחיי מגיע בעצמו ולאן הוא שייך.

יחד אלה הפכו אותי למי שאני היום ולמה שאני עוד מקווה לגדול בעתיד – אלי קריינר.

ועל אף שלפעמים נראה שבעקבות משבר, הכי קל זה לשנות שם ולקוות לעתיד אחר, עבורי זו היתה דווקא מכולם ההחלטה הקשה. על אף כל התחושות הנכונות בענין, היה לי חשוב להבשיל להחלטה ולדעת שאם אני מקדמת אותה – היא תהיה כמו לידה מחדש ותביא איתה חיים חדשים אליהם אני חייבת להסכים ולהתחייב.

וכך בערב ראש השנה האחרון, במעמד מניין בבית הכנסת, נולדה אלי קריינר.

בשמו של אדם טמון שורשו. הרבה יותר מצירוף מספרים בתחשיב נומרולוגי, עלינו להתבונן לעומקו בשמו של אדם ולהבין מה הוא טומן בחובו. לא פעם האתגר הכי גדול של אדם בחייו או אם תרצו הגאולה שלו, טמונה בשמו. לא פעם אדם מחליף שם כי המספרים מסתדרים ועדיין אותו אתגר גדול נשאר.

האבחון הרוחני, המשמעות של הדבר חשובה לא פחות מהמספרים ובוודאי שהרבה יותר חשובה משם אופנתי או האחזות מיותרת בישן ובמוכר – רק כי זה נח יותר לאחרים להכיר אותי כך.

מגלים את הכח העליון

מגלים את הכח העליון

כולנו מכירים את המושג כח עליון וכולנו ככל הנראה פגשנו ...

שתיים הן ולא ידעו

שתיים הן ולא ידעו

שיא הייאוש

שיא הייאוש

התרת חלומות

התרת חלומות