את המושג ׳תיקון׳ כולנו מכירים. בחיי היומיום שלנו הוא עולה כשמשהו נשבר, דולף, מהבהב, עומד – ובאופן כללי מגיב ההיפך הגמור מהנדרש ממנו. אז אנו יודעים כי עד שלא נתקן, נאחה את השבר, נסתום את הדליפה, נחווט מחדש וכן הלאה – אותו פרט לא יתפקד כראוי ולא ישמש אותנו כפי שאנו צריכים אותו שיעשה כן. פרט תקול ולא משנה באיזו מידה, תמיד יציק לנו ומעצם היותו כך, ידרוש מאיתנו אנרגיה כפולה ומכופלת, יעצבן, יציק, ובגדול יורגש בנוכחותו באופן לא מידתי, עד כדי כך שיגרום לשגרת חיינו לסטות ממסלולה. אנו יודעים כי ככל שנטפל באותו פרט תקול מוקדם מאשר מאוחר – כך המשאבים שהוא ידרוש מאתנו יהיו קטנים יותר וחיינו יוכלו לחזור למסלולם. עדיין, אנו מוצאים את עצמנו לא פעם, פוגשים את התקלה וכמו מבקשים להרחיק אותה מאתנו, קוראים לבעל מקצוע שהוא יטפל בה, או גרוע יותר, פשוט מחביאים אותה במחסן (אם אפשר), וקונים חלופה חדשה במקומה. עושה רושם שאנו מתייחסים לתקלות בחיינו הארציים כמשהו שלא צריך באמת להתעסק בו – פשוט יותר להחליף באחר.

ובעולמות אחרים, רוחניים, שאמונה היא חלק בלתי נפרד מהם, אנו פוגשים את המושג ׳תיקון׳ אודות עצמנו כפרט. וזה יש בו אולי כדי להגדיר את מהותנו ותפקידנו בחיים, בעולם הזה כאן ועכשיו. על פי הקבלה אנו למדים כי כולנו הגענו לעולם הזה ׳תקולים׳ במהותנו; אגואיסטים, חמדנים וכו׳, ורק העבודה שנעשה עם עצמנו כאן, לנסות להפוך להיות אנשים טובים יותר, אלטרואיסטים ומלאי אהבה, תעזור לנו ׳לתקן׳ את עצמנו ולהפוך להיות מוצלחים יותר ובעלי סיכוי סביר להגשים את יעודנו כמצופה – וכאן בדיוק טמון האתגר הכי גדול איתו אנו מתמודדים מדי יום.

אבל מהו תיקון וכיצד נדע מה ואיך עלינו לתקן? סביר שנסכים כי כל הנתפס שלילי במהותו הוא ׳קלקול׳, כמו עצלות, שקר, אגואיזם, חוסר רגישות, יהירות וכיוב׳, וכל מה שההיפך מכך – סביר שנסכים שהוא חלק מתהליך ה׳תיקון׳ כמו; מימוש ועשיה, כנות, אחדות, אלטרואיזם, רגישות כלפי אחרים והתחשבות בהם, צניעות ועוד. כאן אנו כבר יכולים להבין את הסיבה לכך שאנו מתקשים להיות ׳תקינים׳ כל הזמן, והמאמץ הנדרש לכך הוא ללא ספק גדול וחייב להיות בלתי פוסק. הרבה מאיתנו אם לא כולנו, יכולים להראות מאמץ ניכר, אך ברגע של חולשה לסגת כמה צעדים אחורה, להשבר, להתעייף אם תרצו, וכתוצאה מכך להסתכן ב׳להתקלקל׳ מחדש.

תיקון הינו עבודה בלתי פוסקת שאלמלא היתה כה קשה – לא היינו מדברים עליה כל כך הרבה וחוזרים כך אומרים, מספר גלגולים ׳להשלים את העבודה׳.

עדיין, מה אנו יכולים לעשות ואיפה במסתרים, אנו מקלקלים והורסים לעצמנו מבלי להיות מודעים לכך. קל לדעת מתי אנו משקרים ושעלינו לדבר אמת. כמו כן, קל לדעת מתי אנו מתנשאים מעל האחר ולא מתחשבים ברגשותיו, ומה עלינו לעשות על מנת לתקן זאת.

אך מתי עוד אנו לא נוהגים כראוי?

במילה תיקון נמצאת המילה ׳קן׳ – בית, שרומזת לכך שחלק מתהליך התיקון יהיה ׳חזרה הביתה׳ – ׳הביתה׳ במובן הרוחני יהיה לחזור למקורות שהכרנו הרבה לפני שהתפלפלנו והתחכמנו, חזרה לדברים הכי בסיסיים ופשוטים שסיפקו אותנו הרבה לפני שנחשפנו והפכנו מודעים לשפע ומגוון האפשרויות. ׳הביתה׳ כרעיון לחזור לאינטימיות, שקט, משפחה, תמימות.

כמה מהדברים שקורים לנו ככל שאנו מתבגרים ומתפתחים בחיים, הינם החשיפה שלנו לידע, אפשרויות, הזדמנויות וגם טראומות, פרידות, אכזבות. אלה ואלה מפתחים אצלנו את מנעד הרגשות וכל מה שהיה פעם פשוט הופך מסובך.

כשילד מאבד צעצוע – הוא בוכה וכואב. כאדם בוגר אנו למדים שלבכות ׳כמו ילד׳ זה לא לענין. אנו למעשה ׳מתחכמים׳ עם הדבר הכי בסיסי שנדרש לנו כדי להשאר ׳תקינים׳, ובעצם ההדחקה ׳קוברים׳ את האובדן ויוצרים תקלה פנימית. הרגש הכי בסיסי שגורם לנו להכי הרבה תקלות הינו כאב מודחק, כאב שלא מטופל, כזה שלא עובד ושדאגנו לנקות אותו מהמערכת הפנימית ולהשלים עימו. כאב מודחק שנובע מטראומה, אכזבה, פרידה או שינוי לא צפוי, יכול להפוך הדבר הכי הרסני עבורנו, ויש בידו לשבש את כל מערך חיינו עד כדי כך, שלא משנה כמה נרצה ונתכנן – אותו כאב מודחק, תקלה שלא טופלה, יכול להתפרץ בכל רגע מבלי התרעה – ממש כמו הפסקת חשמל, סתימה בביוב ואפילו מזג אויר חריג. ואנו נהיה חייבים באותו רגע לעזוב הכל ולטפל בכך ללא שיהוי נוסף.

כפי שכתבתי קודם לכן, ׳תיקון׳ כרעיון רוחני של ׳חזרה הביתה׳, מבקש מאתנו לחזור אחורה לשורש הבעיה, להזכר מתי נוצרה, מאיפה נובעת, ובצניעות כלפי הכח ההרסני שהפכה להיות עם הזמן – לטפל בה. התופעות היותר נפוצות עליהן אנו שומעים יותר ויותר בשנתיים האחרונות בעקבות הסדק שיצרה הקורונה ב׳קיר החיפוי׳ שלנו, הינן מחלות אוטואימוניות שאנשים החלו לחוות יותר ויותר, לכאורה בלי שום סיבה טובה. וזה בדיוק הענין, שתקופת הקורונה, נתנה מעין דחיפה לנו בני האדם, להתכנס חזרה הביתה ולעשות את התיקונים הנדרשים, רק שבמקום לעשות שיפוץ נפשי – רצנו לשפץ את הסלון. עלינו לזהות את התקלות שהדחקנו מאחור, כמו פרידה שלא השלמנו איתה, הפסד שלא הצלחנו להחזיר, עלבון שלא התגברנו עליו וכו׳, ולהעז לחזור אליו לזמן אמת על מנת להתמודד.

עלינו לגעת בשורש, לפגוש את הכאב, להרגיש אותו מחדש, להציף את כל השאלות הפתוחות, לעבד היטב את כל מה שאנו מבינים ולכאוב את זה החוצה בכל דרך. אחרי כל זאת – עלינו לכבד את החוויה קשה ככל שתהיה, ולהצליח לראות בה את האור, את הטוב ואת התמורה, שאילולא היתה מתרחשת היינו חסרים מאד. השלמה ו׳תיקון׳ יכולים להתגשם רק משנכיר בתוצאה כחיובית ונראה בה צדדים נוספים. שנבין שהיא לא נוגעת רק לנו ושלבטח היא נועדה לשרת גורמים וענינים אחרים זולתנו.

לפני סיום אתייחס למחלה אוטואימונית אחת שאנו שומעים עליה לאחרונה לא מעט: פיברומיאלגיה או בשמה האחר: דאבת שרירים, מחלה שללא ספק גורמת להמון תסכול וקושי אצל מי שחווה אותה. האבחון נעשה אחרי שמזוהות 18 נקודות כאב שמתמקדות בנקודות החיבור בין השרירים. המחלה הזו ספציפית כפי שאני מזהה אותה, קשורה קשר ישיר של אותו אדם הסובל ממנה – להדחקת מוות שחווה. מוות טראומתי של אדם קרוב או מערכת יחסים שהותירה אותו לבד. כנגד 18 – ח״י נקודות נמצא ה׳מת׳. על מנת לצלוח ׳תיקון׳ של המחלה, מעבר לאבני הדרך החשובות שבינהן: פעילות גופנית תומכת כיוגה, תזונה ללא מזון מעובד או גלוטן, ועוד, חשוב מאד לזהות את נקודת המפנה ולעבד אותה עד השלמה. כל הדחקה מתמשכת או הכחשה של התקלה – תמשיך להרגיש כואבת וכל אפשרויות הטיפול יהיו מאמץ שווה ערך לאקמול מול מיגרנה…

ישנן כמובן תקלות מורכבות נוספות שאפשר לאבחן רוחנית ולהבין כיצד ביכולתנו לתקן אותן – וישנם לא מעט כלים לעשות כן, אבל לפני הכל, אנו חייבים לפחות להסכים לרעיון שאנו הם מחוללי התקלה, וגרוע מכך – אף שומרי הסף שלה.

שבת שלום.

שורש רוחני

שורש רוחני

כמעט כולנו מכירים את הפסוק: ״בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד ...

הדיקטטורה של החלשים

הדיקטטורה של החלשים

ישנה שפה אחת אוניברסלית

ישנה שפה אחת אוניברסלית

בין שגעון ושלווה

בין שגעון ושלווה