זכות החברות שנתנה לנו להיות בחייהם, מאפשרת לנו להיות כח מניע קדימה וכזה שבכל פעם שהעבר עולה לשקף ממנו את התרומה שלו למי שאותם יקרים לליבנו הפכו להיות.

זוכרים את סיפורה של אשת לוט שהפכה לנציב מלח? זוכרים את הסיבה לכך? ובכן… לפי הסיפור המקראי, כשהבורא החליט להשמיד את סדום ועמורה עקב חטאיהם, הוא אפשר ללוט ומשפחתו להציל את עצמם ולעזוב רגע לפני שהכל קורה. המסר שהגיע אליהם על ידי שני מלאכים ששלח הבורא, הנחה והזהיר את לוט ומשפחתו לעזוב את סדום ועמורה וחשוב לא פחות – לא להסתכל לאחור. פעולה שאשת לוט עצמה התקשתה לעמוד בה ושיצר הסקרנות שלה הניע אותה על אף האזהרה המפורשת, דווקא כן להסתובב ולראות את סדום עולה בלהבות. באותו רגע ממש, קפאה אשת לוט במקומה והפכה לנציב מלח (המלח על שום המלח שלא מלאה לבה לכבד בו אורחים שהתארחו בביתה).

כשאנו נזכרים בסיפורה של אשת לוט וחוקרים אותו יותר לעומק אפשר להבין, כי פעולה פשוטה כמו מבט אחורה ובוודאי כזה שבסיסו סקרנות בלבד, מיותרת ואף יכולה להיות מסוכנת. מיותרת על שום שאין כל טעם להסתכל לאחור אם אין לנו מה לעשות בנדון; ומסוכנת על שום הסיכון שאנו כפי שאנו בחיינו בהווה, נשאר אותם אנשים שהיינו ונמשיך לדרוך במקום אם לא נפנה את מבטינו קדימה אל עבר ההזדמנות. את ׳התקיעות׳ אפשר להבין אם מנתחים את בחירת המלח בשל היותו חומר גלם יציב שאינו משתנה עם הזמן. בעצם כשאפשר הבורא ללוט ומשפחתו להציל את עצמם מהשמדה, או בעצם זיכה אותם בהזדמנות נוספת לחיים טובים יותר, אותו יצר סקרנות גרידא שמנע מאשת לוט את ההזדמנות – הוא זה שיכול להוות עבורנו סימן אזהרה או אם תרצו שיעור לחיים.

יצר הסקרנות, שמוביל אותנו לא פעם בדרכים טובות להתפתחות וצמיחה, יש בו מן הסכנה כשהוא פולש לגורלם וחייהם של אנשים אחרים שלנו לא צריך להיות לנו ענין בהם. אותו יצר מחיה, מעורר תשוקה – טוב ככל שהוא שואף להתבונן קדימה במסלול חיינו בלבד. ברגע שהוא מוצא את דרכו לחייהם של אנשים אחרים ולא משנה אם מתוך דאגה או מציצנות, הופך אותו יצר להיות מסוכן עבורנו ועלול ׳לתקוע׳ אותנו בדרכנו ובהתפתחות שלנו.

אנו חייבים לזכור כי בכל הנוגע לעבר שלנו, זה בא רק לדחוף אותנו קדימה ואין שום תועלת לעסוק בו בהווה יתר על המידה. נעים להזכר, טוב להכיר בדרך שעשינו אבל רק מנקודת מבט עכשווית

באשר לעברם של אחרים, זכות החברות שנתנה לנו להיות בחייהם, מאפשרת לנו להיות כח מניע קדימה וכזה שבכל פעם שהעבר עולה, לשקף ממנו את התרומה שלו למי שאותם יקרים לליבנו הפכו להיות. ניתוח שלא במסגרת טיפול מקצועי וכזה שיש בו תועלת לא פעם מגיע מסקרנות בלבד; וככל שסקרנות מתעוררת לגבי תקופת עבר – יש בה אות אזהרה.

ואיך נבדיל בין סקרנות חיובית, שמניעה את הרצון והמוטיבציה שלנו מתוך תאוות ידע לבין סקרנות רכילותית? פשוט. האחת עוסקת בנו ובמה שיכול להעשיר את חיינו והשניה עוסקת באחרים, בביקורת, שיפוט וכפי שציינתי רכילות. אז לסיכום, בכל הנוגע לעבר שלנו – ככל שאנו יודעים למנף ממנו תובנות לעתיד, נכון יהיה לעלות ממנו זכרונות. ככל שניסחף לחפור בו מתוך תחושת אשם, פספוס או חרטה – כדאי לנו להשאיר את זה שם ולהתקדם.

לשרוד זו לא חכמה

לשרוד זו לא חכמה

לאחרונה בעקבות וירוס הקורונה, המשבר הבריאותי, הכלכלי, הנפשי, האישי… אנחנו ...

עין רעה

עין רעה

נעשה ונשמע

נעשה ונשמע

החיים במלואם

החיים במלואם